<h1>צרור החיים הדרך הראשון סימן י"א</h1>
<h2>דף י:</h2>
לא יאכל אדם קודם שמתפלל. כדאמרינן בפ"ק דברכות אמ"ר יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב מאי דכתיב (ויקרא י"ט) לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. ומשום ר' אליעזר בן יעקב אמ"ר יצחק אמ"ר יוחנן כל האוכל ושותה קודם שיתפלל, עליו הכתוב אומר (מ"א יד) ואותי השלכת אחרי גוך. קרי ביה גאך, אמ' הב"ה לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קבל עליו עול מלכות שמים.
<h2>דף יד.</h2>
ולא יתן שלום לחברו קודם שיתפלל, ואם נתן, כאלו עשאו במה, שנא' (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. אל תקרי במה אלא במה. ודוקא במשכים לפתחו, אבל בפגעו באקראי בעלמא שרי. כן דרך התוספות. ודעת הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דאפילו במצאו באקראי בעלמא אסור, כדי שלא יפנה לבו לשום דבור עד שיתפלל. וכת' הראב"ד ז"ל דעל זה נהגו העולם שאומר צפרא דמרי טבי כדי שיתן לבו בשנותו דבור הרגיל ליתן שלום ויזכור כי עדיין לא התפלל.
<h2>דף כג:</h2>
ולא יאחוז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, וכן שאר חפצים כמו סכין או מעות, כי האדם טרוד בהם לא יתפלל בהם ויאחזם בידו. אבל אלו המתפללים בסדורם שרי, דאדרבה מכוונין יותר. או לצורך מצוה, כמו שמצינו גבי לולב. חסידין הראשונים היו מתפללין בהם.
<h2>דף כד:</h2>
ואל יתעטף אדם כשהוא מתפלל, ולא יניח ידו על סנטרו. ואם כנה עקצתו ממשמש בבגדו להסירו. ולדעת רבנו חננאל ז"ל לתקן טליתו שלא יפול מותר. שלא אסרו אלא היכא שנפל לגמרי שלא להתעטף, אבל לתקן שלא יפול מותר.
<h2>דף לב:</h2>
ולא יכנס אדם לבית הכנסת ויתפלל מיד עד שישהא שעה אחת ויתכוין את לבו שנא' (תהלים פד) אשרי יושבי ביתך וגומ', ועל זה נהגו העולם שאומרים אשרי יושבי ביתך. ואומרים תהלה לדוד אלהי המלך, והוא מזמור משובח.
ולא ישיב שום תשובה לשום אדם בעודו מתפלל. ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו. ומלך אומות העולם אם איפשר לקצר יקצר, ואם אי איפשר לקצר פוסק. וכן אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אם היה מרתיע [נ"א: מרתיח לבא] כנגדו ומתכוין להזיקו, פוסק (לפי) מפני שבא בכעס כנגדו מתכוון להזיקו. ורבי' ז"ל פסק דלא יפסיק אלא מעבירו לפניו.
<h2>דף לג.</h2>
והיכא שפסק מפני העקרב או מפני מלכי אומות העולם, כשהוא חוזר, לדעת רי"ף אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. אבל לדעת הראב"ד ז"ל דדוקא בגברא דחזיא אין זה דחוי וחוזר למקום שפסק מפני היראה. ולא כדעת התוספות שאמרו שחוזר לראש.
<h2>דף לד.</h2>
ולא ישחה בכל ברכה וברכה אלא באבות, שהוא מגן אברהם, תחלה וסוף. ויכרע עד שיכיר דאיסר [נ"א: האיסר] כנגד עיניו. ואם חלש שמצטער עצמו בשיחה כל שהוא, אפילו נענע בראשו שוב אינו צריך. ובימי ראש השנה אמרו כיון ששוחה, שוב אינו זוקף עד תשלום התפלה, מפני שהוא נדון בכל יום.
